שלום, שמי יאיר, אני בן 12 מהדרום.

מאז האסון במירון שום דבר לא חזר לשגרה. המבוגרים סביבי רציניים ועצובים, האווירה כבדה, ובכל מקום מדברים רק על מה שהיה. קשה לי עם כל העצב הזה, אני מעדיף לא לחשוב. כשאני מנסה לדמיין מה קרה אני מתמלא פחד ומחשבות לא טובות. איך אני יכול להתמודד עם התחושות הקשות האלה?

שלום יאיר,

תודה שפתחת את ליבך בשאלה חשובה כזו. אכן האסון היה אירוע מאד מורכב ולא פשוט וקשה לחזור אחריו לשגרה. הוא השאיר את המבוגרים בתחושות של עצב ויצר אווירה כבדה במיוחד. כילד, אתה מקבל פיסות מידע מהמבוגרים, המעורבבות ברגשות כמו עצב, חשש, פחד ותחושת אובדן. כל זה גורם לאווירה קשה באופן כללי ולתחושה לא נעימה לך באופן אישי, כפי שתיארת.

יש לי מספר הצעות עבורך: ראשית, כדאי לפנות לאחד ההורים ולבקש שיספרו לך מה קרה במירון מתחילה ועד סוף: מה היה, איפה זה קרה ומדוע. חשוב להבין שהאירוע הסתיים.   לא לכל השאלות שלך יהיו תשובות, אך חשוב שתשאל את כולם עד שתקבל תמונה שלמה. (תוכל כמובן לפנות ליועץ בבית הספר או לכל מבוגר אחר שאתה מרגיש בנוח לשאול אותו).

בנוסף, תוכל לקחת דף ועט ולכתוב לעצמך את השתלשלות העניינים. הפעולה הזו מארגנת בראש את המידע והופכת אותו לתמונה כוללת, לא רק חלקי מידע שלא נותנים לך מרגוע. מקווה מאד שזה יעזור לך ויפחית את התחושות המורכבות. אם אתה עדיין חש מצוקה או דכדוך, חשוב שתדע שזה בסדר. האסון היה כבד וכולנו חשים דכדוך, עצב, אובדן ותחושות נוספות. זה בסדר לחוש אותם וזה בסדר לבטא אותם.

תוכל גם לחשוב על משהו מעשי שאתה יכול לעשות לעילוי נשמת הנפטרים או להבדיל לרפואת הפצועים. כשמתעסקים בדברים חיוביים ובפעולות מעשיות, מקבלים תחושה של שליטה, של יכולת להשפיע ולהועיל, והתחושה הזו עוזרת מאד בהתמודדות עם רגשות קשים.
בהצלחה!

שלום,
שמי תהילה, אני בת 10, מתגוררת במרכז.

מידי שנה בל"ג בעומר, אנחנו נוסעים כל המשפחה למירון. זהו אחד הימים האהובים עלי ביותר בשנה. השנה נסענו בשעה מוקדמת יחסית, וחזרנו הביתה בסביבות 12 בלילה. ביום שישי התעוררתי מאוחר בבוקר ושמעתי מה קרה. מאז, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב מה היה קורה אם היינו נשארים עוד קצת, אם אבא שלי היה מחליט לחזור רק לפנות בוקר, או אם האסון היה מתרחש קודם לכן בדיוק איפה שעמדנו. אני אומרת לעצמי שאין טעם לחשוב כך, כי זה לא קרה כשהיינו שם, אבל לא מצליחה להפסיק לדמיין התרחשויות.

יש לכם רעיונות כיצד אוכל להירגע ולחזור לעצמי?

שלום תהילה,

השאלה שלך מציקה בימים האחרונים לאנשים רבים, מבוגרים וילדים: "בדיוק היינו.." "בדיוק קרה משהו ולא נסענו"…
כאנשים מאמינים אנו מאמינים בהשגחה פרטית. כל מה שה' עושה הוא מדויק. אם לא היית שם, ה' סיבב את זה כך שלא תהיי שם באותם רגעים. חשוב להודות על זה 😊. המחשבות שתיארת הן לגיטימיות, אלו שאלות טובות וזה בסדר לחשוב עליהן.

על מנת להתמודד איתן, אני מציעה לך לאפשר לעצמך לחשוב: מה הדבר הכי גרוע שיכל לקרות לך באותו יום במירון?

קחי את המחשבה המפחידה הזו בדמיון, קמטי אותה כמו שמקמטים דף, ושרפי אותה במדורה שבדמיונך. לאחר מכן אמרי לעצמך: זהו, המחשבה הזו נשרפה, זה נגמר ולא יחזור עוד. אני בריאה ושלמה, לא קרה לי כלום, תודה ה'.

את יכולה גם לקחת פנקס קטן ולרשום בו כל מיני דברים שאת מודה עליהם. הפעולה הזו מפנה את תשומת הלב לדברים חיוביים ומשמחים.
אם הפחד עדיין לא עוזב, את יכולה לצייר אותו על דף באיזו צורה וצבעים שמתחשק לך. לאחר שסיימת לצייר, קחי את הדף, והפכי את ציור הפחד לציור מצחיק. שימי לב כמה הפחד הפך להיות קטן ומגוחך בציור. נסי להרגיש את הפחד כעת, אם הוא עדיין חזק – קחי את הדף, קמטי אותו וזרקי אותו לפח. אמרי לעצמך שוב: זהו, האירוע נגמר. זה לא יקרה שוב לעולם.

תמיד טוב לשוחח עם מישהו ולחלוק רגשות. אם הפחד לא עוזב, חפשי מישהו לדבר איתו: הורים, אחות גדולה, יועצת ביה"ס, או חברה טובה.
תודה לך על האומץ לכתוב את שאלתך, מאחלת שתצליחי להתמודד עם הפחד ולחזור לשגרה כמה שאפשר.

שלום,
שמי אסתר, אני לומדת בכיתה ח'.
בבית ספרי לומדת ילדה, שאביה נפטר באסון מירון. עוד כמה ימים היא תחזור לבית הספר, ואני פשוט לא יודעת מה אני אמורה לעשות. לגשת אליה ולהגיד משהו, או שאולי עדיף להתעלם? מצד אחד, לי באופן אישי יהיה מאד קשה לגשת אליה ולשוחח איתה, כי זה כל כך עצוב ואני פוחדת לפגוע, מצד שני – לא רוצה שהיא תרגיש בודדה וכאובה עוד יותר. מה עושים?

שלום אסתר,
אני מבינה אותך מאד. הרבה פעמים קשה לנו לגשת לאדם שמישהו קרוב אליו נפטר, במיוחד שמדובר באבא. אני בטוחה שגם לילדה כזו לא פשוט לחזור לכיתה ולראות את הפנים של הבנות, חוששות מה להגיד ואיך לגשת. מצוין שאת מחפשת את הדרך הנכונה לנהוג בה.

באופן כללי, לא כדאי להתעלם ממנה. התעלמות, גם מתוך חשש, יכולה ליצור תחושה לא נעימה אצל הילדה. כדאי שתבואי ותגידי: "אני שמחה לראות אותך, טוב שחזרת". זה ומשפט פשוט שלא מכריח אותה לדבר, מקבל אותה בסבר פנים יפות ונותן תחושה נעימה של שייכות וחברות. אם את מרגישה שאת מסוגלת להקשיב ולשמוע על החוויות שלה בימים האחרונים, את יכולה להוסיף: "אם תרצי לדבר איתי, אשמח". לאחר מכן, תני לדברים להתגלגל. קחי איתך לבית הספר את המשפט הקטן והפשוט הזה, הוא יעזור לך לצלוח את הרגעים הראשונים.

בהצלחה!